יום שלישי, 28 ביוני 2011

מותו של חציל

בחודשים האחרונים אין לי לא זמן ולא חשק לבשל, דברים מיותרים כמו עבודה ושעות נוספות במשרד גוזלים לי כל טיפת חשק להיכנס למטבח ולבלגן את הסירים. במצב כזה יש שתי אפשרויות לאכול בחוץ או לגנוב אוכל מההורים.
אז מכיוון שהורי החליפו מנעול בפעם השניה בחודש שעבר כי נמאס להם לגלות שגם אחרי קניה גדולה ברמי לוי לא נשאר כלום במקרר, החלופה שנותרה לי היא לאכול בחוץ.

אז באחד מן הימים נכנסתי למקדש הסביח של עובד בגבעתיים. מקום אשר היה עד לפני מספר שנים מקום עלייה לרגל בשבילי ובשביל חברי ע. . היו ימים שבמיוחד היינו חותכים מן הלימודים בת"א עד לגבעתיים , יורדים על 2.5 מנות כל אחד, מתענגים על חצילים בשרניים ומתקתקים, ירקות טריים ואפילו היינו נהנים מהטקס הקבוע של עובד בהכנת המנה. אכן המנה הטובה ביקום!

מה רבה הייתה אכזבתי לגלות כי מקדש החצילים המפואר הפך לבית מטבחיים של חצילים אשר נשרפים בעודם בחיים בשמן רותח שלא הוחלף ימים רבים, הירקות לא חתוכים כי אם גרוסים במעבד מזון אשר הורס כל טקסטורה ירקותית ומבריח את הטעם של מה שנשאר מעיסת בצל לבן או שבבי פטרוזיליה .
הצרבת הגיע אחרי הביס השני מחצילים שרופים משמן ישן , ללא טעם ריח ועסיסיות שפעם היתה בהם, גם הפיתה שפעם היתה מחוממת קמעה ואוורירית היתה סתמית ויבשושית ,אפילו טקס הכנת המנה נשמע ומרגיש מעייף ומיותר.

אינני מחפש סיבות או אשמים אני רק מבטא את קולם של המאוכזבים וכמו זאב נחמה סולן אתניקס שכתב בשירו גולה גולה : "הקולומביאני מאוכזב אבל מבין את המצב", כך גם אני, שם את פעמיי לבית הורי עם מפתח משוכפל.

תגובה 1:

  1. זהו עידן ההתפקחות
    הדור שהלך שולל אחרי הקוטג' והסביח אומר את דברו
    אני שם את כל הפרסטיז'ה שלי כ"ותיק בגיזרה" על מזבח הקולינריה...
    בפעם הראשונה שכותב השורות מלמעלה הוציא מפיו תוך כדי גמגום מבוייש כי הוא אכל בסביח פרישמן .. אוזניי ניצלו , מעבר לעובדה להרגשתי נבגד הרגשתי בוגד- בוגד בעובד, בוגד באילן בוגד בתיאוריה השולטת.
    הבושה שאחזה בי גרמה לי להדיר את רגליי מגבעתיים לנצח
    התנכרתי לחבריי, התעלמתי משאלות העוברים והשבים :"כמה כמה בדרבי?"
    עמדתי מנגד וראיתי כיצד דור שלם "שהרעיד את הגיזרה עד השעות המאוחרות" מוצא ניחומין בסושי ובנקניקיות בוואריות מעוטרות בחרדל בטעם ורדים חלוטים.
    הזכרונות עדיין חרוטים במוחי היה זה חבר לספסל הלימודים שלימים הפך לאייקון בעולם הפרסום שאמר לעובד שהוא רוצה לנקנק ( רוצה לומר –הוסף נקניקיה למנה בבקשה )
    מבחינתי, ממש כשם שההסתדרות הפכה לבלתי רלבנטית לקראת סוף שנות השמונים ומסדרונותיה התרוקנו מעסקניה
    כך גם ,מזנון עובד....
    אני מציע הפיכה .... ואני מסמן את אילן , בשר מבשרו של עובד כאיש שיכול להיות העופר עיני של הספינה הזו עמוסת החצילים ששקעה במצולות ...
    חצילי כל העולם התאחדו !!!!
    ע.

    השבמחק